והנה מה שכתבה לי תלמידה שהתעקשה להגיע לשיעורים פרטיים, ובעצם לימדה אותי את עצמתם…

“נועה, מורה מיוחדת שלי,
מזה מספר חודשים אני מגיעה אליך לשעורים פרטיים לצד שעורים בקבוצה. למדתי שנים רבות בחיי, אולי שנים רבות מדיי באקדמיה, אבל בשום מקום לא למדתי על הגוף שלי ובעיקר על האהבה לגוף שלי כשם שאני לומדת אתך.

בשנים האחרונות התרחקתי מהגוף שלי, בתהליך איטי, שקט ומסוכן הגוף התנתק מהנפש.  השיא היה בשנתיים האחרונות כשהגוף שלי זעק לי את זה בדמות מחלה אוטואימונית, שלמזלי עוד יכולתי לתקן ועודני. ואז מאבחנת כלשהיא המליצה לי להתחיל לרקוד כדי לחבר חזרה את הגוף לנפש. 

הגעתי לשעורים עם נועה ולמרות שהרגשתי חלודה ולא הצלחתי להבין איך אביא את הביטוי לפנימיות העשירה והמורכבת שלי החוצה, הרגשתי שאני רוצה יותר מהתנועה. ובנחישות האופיינית לי ניסיתי להסביר לך מדוע עליך ללמד אותי במקביל לקבוצה, גם באופן פרטי, וכיצד שעורים פרטיים יעזרו לי להתפתח. את השעורים הפרטיים רציתי בעיקר כדי שאבין מה את אומרת בשיעור, וכיוון שהבנתי שיש לפני עוד דרך ארוכה מאוד עם הגוף שלי ועם התנועה שאני מבקשת לגוף הזה.

כל מפגש אתך של אחת על אחת נוסך בי בטחון ועוזר לי להתחבר לעצמי ולאהוב אותי. בתקופה האחרונה הבחנתי בהערכה העצמית שלי שגדלה אפילו בדרך בה אני נעה במרחב, גם אם זה רק בבית…לבד… נעה מהסלון למטבח. היו לי בחיי פסיכולוגים רבים וטובים, אך בשעורים אתך אני מרגישה שמתקיים טיפול שלא דומה לשום דבר אחר שחוויתי עד היום. 

הריקוד עוזר לי להרגיש ועוזר לי בדרך להיות עוד קצת אני. הריקוד מאפשר לי להסתכל על עצמי דרך משקפיים רכים יותר ומקבלים יותר. ביום שלישי בשיעור הפרטי שלנו נתת לי לרקוד שיר סיום שמבלי שידעת פשוט קלעת לתחושותיי כיוון שהפזמון שלו מסכם את החודשים האחרונים שלי בצורה הטובה ביותר ויש לי תחושה שגם את התקופה שיש לפניי עם הגוף שלי.

מקדישה לך, מורתי, את המילים הללו של שלום חנוך שנתת לי להרגיש דרך כל החושים ״רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוש כנף, לעוף מעל העיר ולשוב אל חושיי. שוב להדליק את נשמתי, ולבדי, לדעת מה איתי, להציל את חיי…״
תודה, מחכה למחר”